עקומת הפעמון או עקומת גאוס נחשבת לתופעה חברתית טבעית. מורה או מדריך נכנסים לכיתה והנחת העבודה שלהם היא שרוב הלומדים שלהם מרוכזים ברמת ידע או ביצועים ממוצעת או טובה. חלקם הקטן הם מצטיינים הממוקמים בקצה אחד של הפעמון ואילו בקצה השני קבוצה קטנה של תלמידים בעלי ביצועים נמוכים. כאשר כיתת למידה כלשהי נבחנת במבחן ותוצאות הלמידה אינן בצורה של פעמון הדבר יחשב להפתעה. אם במבחן כיתתי כולם יקבלו 100 במבחן הדבר יראה מוזר ואנו נגיד שמשהו לא בסדר באופן שבו המבחן נכתב. אנשי הוראה והדרכה מתבקשים לבנות מבחני ביצועים שיאפשרו את דירוג הלומדים במבנה של פעמון.
הסתכלות על קבוצה על פי עקומת פעמון איננה אופיינית רק למערכות למידה, היא התפרסה לעולמות הארגוניים והעסקיים וגורמת לכל אחד מאיתנו בכל רגע נתון להיות בכמה וכמה פעמונים ובכמה וכמה מיקומים בפעמונים הללו.

מאיפה נובעת ההנחה האוטומטית שהיכולות שלנו מתפרסות על פני עקומת פעמון? האם זו הנחת עבודה נכונה? האם הציפייה ללומדים בעלי יכולות המתפרסות על פני עקומת גאוס היא תופעה חברתית טבעית או אולי למעשה נבואה שמגשימה את עצמה? האם כולנו יוצאים מהנחה שאנו צריכים לבחון לומדים ולהתייחס אליהם כאל קבוצה העונה לעקומת הפעמון וכך מנציחים את הפערים בין הלומדים?

ספרו החדש של דר' חן למפרט, פילוסוף וחוקר תרבות, מציע הסתכלות ביקורתית חדשה על הנזק שנוצר כתוצאה מתרבות הלמידה ההישגית. הספר "ילדים חסרי ערך: על מחירי החינוך ההישגי" מנתח את תרבות החינוך ההישגי ומציג את הנזקים של מערכת כזו. גם אנשים העוסקים בלמידת מבוגרים ולמידה ארגונית יזהו את החסמים הרבים שמרחיקים לומדים מלמידה, ילדם ומבוגרים כאחד, וניתוחו של דר' למפרט יכול לתת תשובות לאתגר של הפחתת תחושות הניכור כלפי למידה.

אחד הצירים המשמעותיים שמנותחים בספר הוא השפעת עקומת הפעמון על הדימוי העצמי של כל אחד מאיתנו. בסופו של דבר היא גורמת לרוב האנשים, אלו שבמשך שנים הגיעו להישגים של "70-80" לא להאמין ביכולתם להיות אנשים מצוינים בעלי יכולות גבוהות. עקומת הפעמון היא למעשה מנגנון ההופך אנשים לבעלי תחושה של חוסר ערך ופוגע אנושות בדימוי העצמי שלהם. דר' למפרט בוחן האם אי פעם הוכח שאנו מסתדרים סביב מבנה של עקומת פעמון באופן טבעי, ועד כמה קיומו של מנגנון המחליט על תכניות הלימודים, ומנסח את המבחנים השונים הוא היוצר את המציאות הזו.

למפרט מייצג את העמדות השונות המאמינות בחינוך הישגי: החשיבות בשיקוף של החיים עצמם, ההכנה לחיים האמיתיים, התכונות הטבעיות שלנו הקשורות ליצר התחרותיות הבלתי נמנע שלנו, ועוד. אך טענה אחת שלו מהדהדת במיוחד לאנשים העוסקים בלמידה והיא ההכרה שכל פגיעה בתחושת המסוגלות כפי שעלול להתרחש תחת תרבות הישגית נוגדת את מטרות הלמידה. הרי איש לא יטען שתהליכי למידה נועדו לייצר אצל תלמיד דימוי עצמי נמוך ותחושת חוסר ערך. ובכל זאת אותה מערכת למידה מצפה מהמורה לבחון את הלומדים באופן שציוניהם יתפלגו בעקומת פעמון ורבים מהם יסיימו את תהליך הלמידה בתחושת חוסר ערך.

למפרט מדגים את חומרת ההשפעה הזו דוקא על התלמידים הטובים. הוא מציג מחקר שבו ציוני התלמידים חולקו לארבע קבוצות. שתיים מעל ההמוצע (טוב ומצויין) ושתיים מתחת לממוצע. דוקא אצל קבוצת הטובים שאינם מצויינים חלה ירידת מוטיבציה ורצון ללמוד. מרגע שלא זכו להיות מוגדרים כמצויינים כבר חוו תחושה של חוסר ערך שפגע במוטיבציה שלהם להמשיך ללמוד. אגב, במקום אחר בספר מציג דר' למפרט שגם אצל המצוינים יש תופעות רבות של דימוי עצמי נמוך רק בגלל שאתה מצויין פחות ממישהו אחר, ופרק שלם בספר עוסק במחיריה של המצוינות הן למצויינים והן לשאר.

הספר בוחן מחדש גם את אחד מעקרונות הניהול המוכרים והנפוצים כיום בארגונים- עקרון האחריותיות, ושואל הם יישום העקרון לא מהווה למעשה בריחה אחת ומתגלגלת מלקיחת אחריות אמיתית, בכך שהיא "מתכננת" את כולנו להיות מוטי הגורם אליו אנו מדווחים במקום הגורם אותו אנו משרתים, ובעצם מכריחה אותנו להנציח בכל המערכות את עקומות הפעמון.

ספרו של למפרט יוצא בעיתוי מעניין שבו הקשר בין למידה לציונים וההשפעה שלהם אחד על השני נבחנת שוב ושוב. חודשים אחדים לפני יציאת ספרו של למפרט יצא הספר "ציונים זה לא הכל" של פרופ ענת זוהר ונראה שאי אפשר להסתכל על חדשנות בלמידה בלי לחשוב שוב על חדשנות בשיטות ההערכה של הלמידה הזו.

לפרטים נוספים על הספר "ילדים חסרי ערך: על מחירי החינוך ההישגי" לחצו כאן