בשנים האחרונות הולכים וגוברים המחקרים המצביעים על שבירותו של הזיכרון דווקא ברגע ששולפים אותו מחדש. המחקרים מצביעים על כך שברגע שיש לנו גישה לזיכרונות שלנו אנחנו יכולים לשנות אותם. המודעות לכך חשובה גם בתהליכי למידה בהם אנו שולפים זיכרונות כל הזמן, וודאי בכל מה שקשור להתמודדות עם זיכרונות לא נעימים שפוגעים באיכות חיינו.

דר' דניאל שילר, שכתבה עליה פורסמה בערוץ 10 לפני כחודש, היא אחת המדעניות בשורה של מחקרים פורצי דרך בנושא שינוי זכרונות שנשלפו. שילר היתה אחראית למחקר פורץ דרך שעסק בשינוי חוויות של פחד. המחקר הצטרף לכמה פרסומים דומים בעשור האחרון (ראו הפניות בסוף המאמר). שילר התמחתה בעיקר בנושא של הפחד וההתגברות עליו, וזכתה לפרס באקדמית המדעים של ניו יורק על המחקר שלה.

בראיון איתה מסבירה שילר כי הזיכרון שלנו הוא מי שאנחנו, ואנו מגדירים את עצמנו על ידי הזיכרון שלנו. ללא זיכרון אין לנו אישיות ואם הזיכרונות שלנו לא טובים, הדבר ודאי פוגע באישיות שלנו. "מעצבן לחשוב שאנחנו סובלים מזיכרון מוקדם שלנו בעוד שמתברר שיש דרך להשפיע עליו" היא מסבירה.  כדי להבין זאת טוב יותר את הדרך הזו,  צריך לחזור ולהגדיר לעצמנו מהו זיכרון. זיכרון, אם כן,  הוא אירוע בחיים שהשאיר חותם סופי במוח שלנו. המוח שלנו מכיל יחידות בודדות שנקראות תאי עצב נוירונים, אך הם לא נוגעים אחד בשני. יש מרווח קטן שנקרא סינופסה ושם מתרחשים השינויים כאשר נוצר זיכרון ובזמן תהליכי הלמידה. תגלית מעניינת משנת 2000 גילתה שאפשר להשפיע על הזיכרון לא רק בפעם הראשונה כאשר חווים אותו אלא דווקא בפעם שנזכרים בו. כאשר שולפים, או נזכרים באירוע מהעבר, הזיכרון לא יציב במוח ואפשר לשנות אותו. שליפת זיכרון הוא למעשה חלון הזדמנויות לשינוי שלו. במילים אחרות, ברגע שיש לנו גישה לזיכרונות שלנו, אנחנו יכולים לשנות אותם. עד שאנחנו לא מחזירים את הזיכרון בחזרה למוח, אנחנו יכולים לנצל את ההזדמנות הזו ללמידה חדשה או לשינוי תפיסה ורגש כלפי משהו. אפשר להמשיל זאת למצב שבו הוצאנו משהו מקופסה, ובאותו רגע הוא לא יציב והוא משתנה עד שאנחנו מאחסנים אותו בחזרה לקופסה ומה שהחזרנו החליף את מה שהיה שם לפני כן.

הזיכרונות שלנו הם לפיכך לא מדויקים, המודעות הזו חשובה לכל איש שעוסק בלמידה כפי שהיא חשובה לכל פסיכולוג העוסק בתחושותיו ורגשותיו של אדם. למעשה המחקרים הללו מאוששים תהליכים פסיכולוגיים שידועים כבר מזמן, אך מעגנים אותם מהזווית ביולוגית ולא התנהגותית.  הבנת שבירותו של הזיכרון היא לא בהכרח התייחסות למשהו שלילי. שילר ניצלה את ההבנה הזו להזדמנויות חיוביות ומסבירה שאולי הדבר הזה אינו חסרון כל כך גדול אלא משהו הכרחי. אפשר להבין את הזיכרונות שלנו ככאלו שבנויים כך שנוכל לעדכן אותם וזהו הבסיס הביולוגי שלהם. כלומר הזיכרונות שלנו נבנו כך שלא יהיו מדויקים ושיפתחו חלונות של הזדמנויות שיאפשרו לנו לעדכן אותם ואולי כתוצאה מכך להשתנות, ללמוד משהו חדש להתפתח, להתגבר.

מה בעצם מתרחש ב"חלון ההזדמנויות" הזה של שינוי הזיכרון?
כאשר מעלים את הזיכרון- ההיזכרות בונה מחדש את החלקים השונים שלו, ואפשר להכניס חלקים חדשים. אנחנו אנשים שונים באותו רגע שאנחנו נזכרים במשהו ולכן אנחנו יכולים לאחסן בזיכרון משהו חדש ולמעשה לשכתב אותו. השכתוב יחליף את המקור. כך שכל דבר שאנחנו זוכרים בחיים איננו הזיכרון המקורי, או במילים אחרות ומופשטות יותר- אין לנו זיכרונות מקוריים אלא זיכרונות ששלפנו ושכתבנו באופן חלקי או מלא. אם מדובר בחוויה רגשית שאנחנו רוצים לתקן, זו בעצם משמעותה של החוויה המתקנת. בזמן ההיזכרות אנו צריכים לחוות חוויה אחרת, ואז לתת משמעות אחרת לחוויה. המשמעות החדשה משכתבת את המשמעות המקורית.

כיוון שאין יכולת פשוטה לאתר את מיקומו של זיכרון מסויים במוח, ביצעה החוקרת ניסוי מעבדה בכך שהיא ייצרה זיכרון אנושי ואז חזרה ושינתה אותו. הניסוי כלל התנייה קלאסית שבה לוקחים גירוי מאוד ניטרלי ומצמידים אותו למשהו לא נעים. בניסוי ישב נבדק בחדר חשוך עם מחשב מול העיניים והאור היחידי שראה היה אור שיצא מהמחשב. בכל פעם שהופיע הצבע כחול הוא קיבל שוק חשמלי קל. בכך נוצרת התנייה של פחד בעת הופעת  הצבע הכחול וכך נוצר לו זיכרון של פחד בהופעת הצבע. זו הצורה הכי פשוטה של הזיכרון ועל הצורה הפשוטה הזו בוצעו הניסויים, כי כך התאפשר לזהות איפה הזיכרון קודד במוח ואז אפשר לשבש את התהליך. התהליך שובש עם תרופות וחומרים ביולוגיים כאשר הניסוי התרחש עם עכברים וחולדות ובאמצעות חוויה מתקנת כאשר נוסה על בני אדם. האדם צפה מחדש בצבע הכחול ללא שוקים חשמליים וחזר לתחושה (ולזיכרון משוכתב) שהצבע הכחול הוא בטוח ושאין מה לפחד בעת הופעתו.

קל להבין ממחקרים אלו את הפוטנציאל שיש להבנה הזו על תהליכי למידה. שליפת תוכן בתהליכי הלמידה הוא אירוע קריטי בחיזוק הלמידה והגברת הסיכוי שתישאר בטווח רחוק, בד בבד, זהו אירוע עדין ושברירי שבו יש לשים לב שהחיזוק אינו משבש דברים שחשוב שישארו, ולהפך, מאפשר שינוי והשפעה חיוביים על משהו שלילי שאולי התרחש בעת יצירת הזיכרון המקורי.

לצפייה בכתבה הכוללת ראיון על של אושרת קוטלר עם דר שילר ראו כאן:
"משכתבת את הזיכרון: ד"ר שילר וחקר המוח פורץ הדרך"