שגעון המידע (אינפו-מאניה info-mania ) מבלבל אותנו. אנו צורכים עוד ועוד שעות מול מסכים, ומתייסרים על כך. מנסים להגביל זמן מסך ללומדים או ילדים, אך מתקשים לשמש דוגמה אישית. גם חוקרי המוח מנסים להבין מה עושים המסכים למוח ולתהליכי החשיבה שלנו, ולצד ממצאים מטרידים על הנזק של העולם המודרני למוח שלנו, יוצאים עוד ועוד חוקרים בהצעה להתפייס עם דור המסכים ומסבירים לנו שהטכנולוגיה משנה לנו את המוח לטובה ואפשר להיות אופטימיים לגבי העתיד הקוגניטיבי שלנו.

סדרה של מחקרים ראשוניים מנסה להסביר לנו מה קורה לנו בעידן של ריבוי מסכים ומידע. רק לאחרונה התפרסמה הכתבה "תנו לילדים מסכים" (ראו כאן), ולאחריהן התפרסמו כתבות נגדיות וביקורתיות. ניסינו כאן ללקט כמה מהמחקרים והתובנות המומחים בנושא, כפי שהתפרסמו בחודשים האחרונים. נראה שמי שרוצה לראות במסכים ובמה שהם מבטאים צרה צרורה, יוכל למצוא לכך עיגונים מדעיים, אך גם אלו שמבקשים להישאר פתוחים להזדמנויות החדשות של הטכנולוגיה ימצאו הסברים רבים מדוע דור המסכים הוא עוד שלב בהתפתחות שלנו שמאפשר לנו להגדיר לעצמנו מחדש את האינטליגנציה שלנו.

מאמר שפורסם בחודש האחרון בעיתון הגארדיאן הבריטי: "Why the modern world is bad for your brain" (ראו כאן) מתריע מפני השלכות העולם המודרני על תהליכי החשיבה והריכוז שלנו.
על פי הכותבים במאמר, הסמארטפונים הפכו ל"אולר שוויצרי". בתוך הטלפון נמצא הדפדפן, הדוא"ל, המילון, המשחקים, היומן, מכשיר הקלטה, חזאי מזג האויר, GPS , מערכות למסרים ותקשורת חברתית וכמובן מראה ופנס. כל אחד מהטלפונים הללו הוא בעל יכולות גבוהות יותר מהמחשב המשוכלל ביותר שהיה בעולם לפני 30 שנה. כתוצאה מכך, הטלפונים תופסים כל רגע פנוי מזמננו. אנחנו שולחים מסרונים בזמן שאנו הולכים ברחוב, קוראים מייל בזמן שאנחנו עומדים בתור. בארוחת צהריים עם חברים, אנו בודקים ברשת החברתית מה חברים אחרים עושים. למרות האשליה שאנו מבצעים מספר פעולות בו זמנית, ברור היום יותר ויותר שהמוח שלנו לא מסוגל לבצע כמה פעולות בו זמנית. מולטי-טאסקינג היא אשליה. כאשר אנשים חושבים שהם מבצעים מספר פעולות בו זמנית, הם למעשה עוברים בין משימה למשימה במהירות רבה. בכל פעם שהם עוברים בין המשימות, יש לכך "עלות קוגניטיבית". אנחנו לא באמת מחזיקים כמה כדורים באוויר. למעשה אנחנו הופכים להיות פחות יעילים. המולטי-טאסקינג הוכח כמי שמגביר את ייצור הורמון הסטרס שלנו וגורם לנו התמכרות. המוח "מתוגמל" בכל פעם שהוא מאבד ריכוז על משימה מסוימת בזמן החיפוש אחרי גירוי חדש. לכן אנחנו מעדיפים, בקלות רבה, לענות לטלפון, לראות מה כתוב במייל החדש שנכנס או כל דבר אחר שהוא קצת חדש לעומת המשימה המקורית. הגירוי החדש והשלמתו גורמים לנו להרגיש טוב, אך מונעים מאתנו לדבוק במשימה המקורית. כך, במקום לקבל תחושת תגמול גדולה מביצוע משימה אחת לעומק, אנחנו נעדיף תגמול של "סוכריות קטנות" בדמות המשימות שקופצות עלינו תוך כדי המשימה הגדולה. חוקר בתחום ה- Info-mania גילה שכאשר אנו מתרכזים במשימה ולפתע נכנס מייל, אפקטיביות ה- IQ שלנו פוחתת ב- 10 נקודות, יותר מאשר כתוצאה מעישון של סמים קלים למשל. חוקר אחר מאוניברסיטת סטנפורד מצא שלמידת מידע בזמן מולטי-טאסקינג גורמת למידע חדש להתנתב לאזור לא נכון במוח. אם תלמיד לומד וצופה בטלוויזיה באותו זמן, המידע יאוחסן באזור המתמחה באחסון פרוצדורות ולא עובדות או רעיונות.
אל מול החששות הרבים האלו, מציעים חוקרים אחרים גישה אחרת לגמרי. ספרו פורץ הדרך של קלייב תומפסון "Smarter than you Think " (חכם יותר ממה שאתה חושב) הוא מאלו שרואים הרבה טוב בטכנולוגיות החדשות. תומפסון אופטימי לגבי העתיד הקוגנטיבי בין השאר בהתייחס לאירועים שהתרחשו בעבר עם פריצתן של טכנולוגיות מידע חדשות. במאה ה- 16 הוא מספר, האנושות ניצבה בפני גל המידע שהביא איתו העמוד המודפס. זו היתה הצפה גדולה והיה חשש עד כמה נצליח להיות מעודכנים בשפע התוכן הכתוב. מאמר אחר שפורסם לאחרונה The internet is not harming you (האינטרנט לא פוגע בך) מציג עמדה דומה.
תומפסון מנתח את המורכבות של התופעות התרבותיות החדשות הנובעות מקיומם של המסכים והטכנולוגיה כמו ההסחה והעומס הקוגניטיבי אך מעדיף לא להתייחס לצדדים הכואבים אלא כיצד הכלים החדשים משפיעים על האופן שבו אנחנו מבינים את העולם ואת עצמנו, מעין שילוב של טכנולוגיה ופסיכולוגיה
אחד הנקודות החשובות שהוא עוסק בהם הוא נושא "מיקור החוץ" שאנו מבצעים לזיכרון שלנו, או ליתר דיוק מיומנויות חיפוש הידע שלנו שמחליפות את מיומנויות השימור של ידע במוח שלנו.. אחת הדוגמאות שהוא מציג היא הדוגמה הנוגעת לזיכרון שהוא "על קצה הלשון".  חשבו על אחד הרגעים האלו שבהם אתם מנסים להיזכר בשם של סרט אך זוכרים רק נקודות שמסביב לשמו של הסרט. שם השחקן הראשי, העלילה המרכזית בסרט, שיר מפס הקול של הסרט. היום כבר לא צריך לאתגר את קצה הלשון. באמצעות "הנדסה לאחור" מכניסים לגוגל את מה שאנחנו כן זוכרים ושם הסרט יעלה. הביטוי "על קצה הלשון" קיים בשפות רבות בצורה דומה (האינדיאנים קוראים לזה איבדתי את הלשון והקוריאנים קוראים לזה "ניצוץ בקצה הלשון"). התופעה עצמה נמשכת כדקה ובסופה אנו בד"כ מצליחים ליצור את הקשר למידע החסר, אך כיום רבים מאיתנו כבר לא מנסים. אנו מתחברים לאינטרנט ומוצאים את המידע בזמן קצר יותר. את החוויה הרגשית והסיפורית מהסרט אנו ננצור, את הפרטים הסמנטים לגביו (עובדות הנוגעות אליו) נוכל לקחת ממקור חיצוני. האם בכל חיפוש כזה שאנו מבצעים, בכל "אאוט-סורס" למוח הפנימי שלנו, אנו נעשים חכמים יותר או טפשים יותר? יש היום עדויות היסטוריות שגם אל מול מהפכות מידע בעבר (למשל מהפכת הכתיבה) הועלו חששות שהיא תפגע בנפשות הלומדים כי הם לא ישתמשו בזיכרון שלהם, הם יישענו על טקסטים חיצוניים שנרשמו ולא יזכרו את החומר בשביל עצמם. הם ישמעו הרבה וילמדו כלום. 
זוהי הסיבה המרכזית בגללה נוצרו הספריות. הספריות ביטאו את ה"מוות" של העולם שבו כל הידע היה רק בעל-פה. קיומו של ידע בכתב חייב דרישות חדשות של ארגון ואחסון. מהפכת הדפוס חייבה את הספרנים לאחסן ידע אך הם היו חלוקים לגבי הדרך לארגן ולסווג אותו. תפקיד מרכזי של ספרן היה למצוא את הדרך של מי שביקש ידע מסוים להגיע אליו ולא כולם היו מרוצים מהקצב של הספרן לבצע זאת. רק במאה ה- 19 החל הסיווג להיות מספיק ברור ולומדים החלו להסתדר בעצמם. ההיסטוריה של הזיכרון לעובדות מראה לנו שבכל פעם שהיתה התחדשות טכנולוגית, גדל "מיקור החוץ" של המידע, ואז האנושות החלה לעבוד בדרכים לחיפוש יעיל יותר של המידע החדש.

תומפסון מסביר שבזכות הגישה למידע, גם הוגים ואנשים חושבים נשענים פחות על הזכרון הטהור שלהם אבל גם הם מחברים נקודות בין מה שיש להם בתוך הראש למה שקורה בחוץ. בעידן הטכנולוגי של היום, יש לנו מאגר גדול יותר של נקודות שאנחנו יכולים לאסוף. תחת ההבנה הזו, תומפסון מציע תפיסה מערכתית חדשה לניהול ידע בעידן של גישה מלאה אליו. בתפיסה זו, בעידן של עולם מלא ברעיונות בלתי נגמרים, אנחנו יכולים לתת מבט מרפרף על התוכן כמו גם לקרוא אותו לעומק, לפי איך שאנחנו רוצים ומעוניינים. לאחר מכן אנחנו נסתמך על התמצית של מה שקראנו אך לא נשמר את הפרטים וגם לא נתאמץ לזכור אותם. אם נרצה מסיבה כלשהי להעמיק בפרט מסויים, נוכל תמיד לגשת אליו.  כיום, המהירות שבה אנו שולפים תשובה בגוגל היא כבר לא תהליך של היוועצות או שאילת שאלה, זו כבר ממש התחברות לחבר טוב שצמוד אלינו ותמיד יודע את התשובה ומאפשר לנו לנהל ביחד זכרון קולקטיבי גדול. הוא מאפשר לנו להיות ערניים לחוזקות ולחולשות המנטליות שלנו ולהשלים זאת באמצעות עזרים חיצוניים. בכך אנו מגיעים למצב שיש לנו יותר מ"ראש" אחד. אנחנו חולקים את מלאכת ההיזכרות כי ביחד אנחנו חכמים יותר ומבינים יותר מה קורה מסביבנו. היכולת לגגל ממאגרי הזיכרון הקלקטיביים הללו משפיעה באופן עמוק מאוד על האופן שבו אנו חווים ידע. הזכרון הזה מכונה על ידי הפסיכולוגים זכרון טרנזקטיבי Transactive Memory – המגדיר את האופן בו קבוצות מעבדות וזוכרות מידע יחד. ככל שאנו מאחסנים יותר מידע חיצוני עבורנו, כך אנחנו פחות עשויים לזכור אותו. לכאורה, זה נראה כמו התכווצות ביכולות המנטליות שלנו, אך בפועל יש פה מין ניהול ידע שמאפשר לנו לשלוף את מידע כאשר אנחנו צריכים אותו, ולכן אין בכך משהו שלילי.
אין חדש בקיומו של זכרון שיתופי שכזה. אנחנו תמיד נהיה פחות חכמים אם לא נהיה ליד אנשים אחרים. בזכות המוח הקולקטיבי שלהם אנחנו יכולים להגיע לביצועים גבוהים יותר ולהגשים משימות שלא יכולנו לבד. כעת אנו משכללים את ההרגלים האלו בזכות החבר החדש והיודע כל שלנו, הטלפון שלנו. הוא יודע יותר מכל חבר, הוא לא מביך אותנו בידע הרב שלו, הוא מאפשר לנו להרחיב והלעשיר את הידע מעבר לפרט הספציפי שביקשנו לאתר, ובגלל שאינו חסין מהטיות הוא מחחיב אותנו לשמור על עיניים ביקורתיות.
האם מיקור החוץ המתמשך הזה פוגע גם בתהליכי החשיבה היצירתיים שלנו? אלו המחייבים אותנו להשתמש במאגרים הפנימיים שלנו ולמצוא קומיבנציות חדשות?  העדויות מראות שברגע שזה מגיע למשהו שמעניין אותנו, שמייצר לנו משמעות, אנחנו לא נכבה את הזכרון. מיקור החוץ יכול להתנהל על דברים שיותר משעמים אותנו, ברגע שהמידע מעסיק אותנו, הוא גם יביא לנו את החשיבה החדשנית.

בכל מה שנוגע לקריאת טקסטים דיגיטליים, מגלה חקר המוח העדכני שחלקים שונים במוח עובדים כאשר אנו קוראים טקסט על נייר לעומת טקסט במסך, לכן ככל שאנחנו קוראים יותר טקסט ממסכים כך המוח שלנו מתרגל יותר לקריאה לא לינארית, כפי שקורא לנו כאשר אנחנו סורקים מסך במקום לקרוא אותו.  מדענים מתייחסים לכך כיום כמוח בעל אוריינות כפולה (לינארי ולא לינארי). הבעיה היא שרבים מאיתנו מתרגלים לקריאה און ליין קצת יותר מדי טוב, ואם לא נשתמש ביכולת של קריאה עמוקה נאבד אותה. הקריאה העמוקה היא כזו שיש בה רצון אמיתי להבין לעומק את מה שקראת, מה שבאינטרנט לא יקרה פעמים רבות.  "אני לא מוטרדת שנהפוך לטפשים בגלל האינטרנט" אומרת אחת החוקרות. אני דואגת שנפסיק להשתמש בתהליכים של קריאת עומק בגלל כמות ההסחות שאנו חיים בה. ההמלצה העדכנית היום היא לשמור על שתי היכולות. למצוא גם זמן לקריאת עומק מעבר לקריאה המרפרפת.

דיון מרתק נוסף שמעסיק מומחים בימים האלו מתמקד ביכולת הקריאה, הכתיבה וההבעה בכתב בעידן הווטסאפ.  לצד פסיכולוגים ומומחים לשוניים המוטרדים מרדידות התקשורת המדיום הזה, אחרים דווקא מציגים יתרונות ושוב מוכיחים לנו שטכנולוגיות חדשות מייצרות בהלה למרות שהן טומנות בחובן גם יתרונות והזדמנויות חדשות. מומחים אלו טוענים שהעובדה שתקשורת מתקיימת בכתב "פותחת מרחב לקבוצות גדולות של ילדים, שתקשורת בעל פה לא מאפשרת להם להתבטא בצורה הטובה ביותר. היא נותנת ביטוי גם לילדים שקצת יותר מחוברים לספירות הפנימיות שלהם, שהם אולי יותר מסוגרים. זה נותן עוד אופציה לתקשורת שיש לה המון ערכים. גם אם לא כולם משתמשים בזה ורבים כותבים באופן מידי, יש להם זמן לנסח את דבריהם, יש להם זמן לפני שהם שולחים. זה מפתח את המרחב אצל הילדים שהדיבור פחות זמין וקל להם. זה מאפשר סוג של תקשורת אינטימית וגם שומר על מרחק מוגן, דבר שהוא מאוד חיוני. דר שמעון אזולאי טוען ש "לא מדובר רק בילדים. זה הדור הכותב ביותר בהיסטוריה, מעולם לא כתבו כך, לא רק בצ'אטים, אלא גם טקסטים של ממש, בצורה וולונטרית. פעם היית מסיים את הלימודים בבית ספר ואם לא עסקת בתחום הכתיבה למחייתך, יכולת לא לכתוב משהו במשך 60 שנה. היום, אם אתה לא כותב, אתה לא חלק מהתרבות... זאת כמעט אוריינות חדשה. בעבר חשבו שהפופולריות של הטלוויזיה מסמנת את סוף עידן הכתיבה. אבל היא חזרה ובעוצמה. "בניגוד לדימוי של 'חחח' ו'פחחח' — וזה נכון שיש הרבה שיחות כאלה — אפשר למצוא בשיחות ווטסאפ גם טקסטים מורכבים. וגם כשנותנים לילדים הוראות פשוטות לכתיבה הם מבצעים אותן בקלות."

מחקר שבדק מבוגרים דווקא, בגילאים 55-76, כאלו שבוודאי לא נולדו ל"דור המסכים", גילה שפעולת החיפוש באינטרנט הפעילה יותר אזורים במוח מאשר קריאת ספר. אך שימו לב,  התופעה הזו התרחשה רק לאנשים שהשתמשו במחשב ממילא. אלו שלא היו מורגלים בשימוש במחשב לא הראו פעילות מוחית מוגברת, כי לא היו מורגלים בהפעלת המיומנויות המשמעותיות בעת קריאת טקסט דיגיטלי (זיהוי מידע רלבנטי, קבלת החלטות לגבי אמינות מידע וכד')
מחקר מעניין אחר בודק את התפיסות שלנו לגבי הידע של עצמנו בעידן הגוגל. במחקר אנשים התבקשו לענות על שאלות טריוויה עם או בלי עזרתו של גוגל.  לאחר מכן הם נדרשו לדרג כמה חכמים הם הרגישו (תחושת המסוגלות הקוגניטיבית). אך החוקרים הופתעו לגלות שמחפשי הגוגל היו בעלי תחושת מסוגלות גבוהה יותר מאלו שידעו את התשובות באופן עצמאי. כלומר, מסתמן שככל שאנחנו יודעים פחות, אנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר. בתחושה תת מודעת, אנו מתייחסים לגוגל כחלק מסט המיומנויות והיכולות שלנו וכבר לא מבחינים בין ידע שהוא שלנו לידע שהוא של גוגל. אלו הן חדשות טובות כי הן מחזקות  את הטענה שהמוח שלנו מסגל לעצמו דרכים חדשות לחשוב באופן שימושי.

אז מה אפשר לקחת מכל הממצאים החדשים? בעיקר לא להיבהל ולא להתנגד באופן אוטומטי למסכים הרבים שבחיינו. להכיר בכך שהם הולכים ומהווים שלוחה חדשה של הזיכרון שלנו, מאפשרים לנו להשקיע קצת פחות בלזכור, ואולי קצת יותר בלחשוב. בד בבד, ריבוי ההסחות של המסכים בהחלט עלול לפגוע בנו ובתהליכי החשיבה שלנו. אין סיבה לשלול את המסכים אך חשוב לאמץ דפוסי התנהגות ולמידה שחיים בפיוס עם המסכים הרבים ובעיקר תומכים בנו מבלי לנהל אותנו.

ממליצים בחום לעיין במאמרים השונים שהתפרסמו בנושא, כולם מהחודשים האחרונים