למילה שכחה יש כל כך הרבה קונוטציות הקשורות לכישלון ("שכחתי את המפתח", "אני מתחיל להיות סנילי") עד שמתקבל הרושם שלמידה היא פעולה של בניית מיומנויות וידע ואילו שכחה היא פעולה של אבדן מה שהרווחתי בתהליך הלמידה. האם שכחה היא האויב של הלמידה? חוקרים טוענים כיום שהמצב הוא הפוך, שכחה היא חברה טובה של תהליך הלמידה, ולמעשה מי שלא שוכח, לא לומד, זאת על פי ספר חדש

המחקרים השונים על זיכרון ושכחה מזמנים לנו אפשרות להבין טוב יותר מהי למידה וכיצד היא עובדת. אנחנו נוטים להניח ששכחה היא דבר רע, סוג של כשל מערכתי, אך הגדרה מחודשת של המילים "לזכור" ו"לשכוח"  מחזקת את התפיסה שהיחסים בין למידה ושכחה אינם כה פשוטים.
אחת התאוריות המעניינות בספר של בנדיקט קארי How We Learn, עוסקת בכח הרב שיש לשכחה. הדבר מפתיע לאור הדימוי הירוד שיש לתהליך הזה והתאוריות המוצגות בספר, מסכמות כמה עשורים של מחקרים מקיפים שבדקו לא רק מה אנחנו זוכרים ומדוע אלא גם מה אנחנו שוכחים ומדוע. כל זאת תחת ההבנה שלא מדובר במערכת מושלמת וישנם מצבים רבים שפרטים שאנו שוכחים היו רלנטיים וחשובים לנו לעומת פריטים זניחים שצצים בזיכרון במקום להישכח.

שכחה- האנטי ספאם המתוחכם ביותר בטבע
לא היינו רוצים לשכוח את היום ההולדת של בת משפחה קרובה אבל יש גם יתרונות בשכחה. אחד מהם זה ההבנה ששכחה הוא מנגנון האנטי-ספאם המתוחכם ביותר של הטבע. השכחה היא שמאפשרת למוח להתמקד.
המוח חייב לסנן, כלומר לשכוח, מידע מתחרה או מסיח לעומת המידע שבאמת חשוב לנו. ואנו עוסקים בסוג כזה של שכחה כל הזמן בלי להקדיש לכך מחשבה רבה. מכאן ששכחה אינה רק פעולה פסיבית של שחיקה של תוכן לאורך זמן אלא תהליך אקטיבי ופעיל של סינון.  לדוגמה, כאשר אנו נדרשים להחליף סיסמה במחשב או באינטרנט , אנחנו צריכים לחסום את הסיסמה הקודמת מלחזור לתודעה שלנו וממש לבצע פעולה אקטיבית של שכחה. כדי ללמוד שפה חדשה אנחנו צריכים לשים בצד את אותן מילים משפת האם שלנו.

אם היינו זוכרים הכל, מצבנו היה חמור כמו מי שאינם זוכרים דבר
אנשים שלא שוכחים ממוצבים כבעלי יכולות מיוחדות ועשויים להיות גיבורים בתחרויות טריוויה רבות. אך אין סיבה להתרשם מהם עד כדי כך, יש אנשים שנולדים עם יתרונות גנטיים הנוגעים לקיבולת הזיכרון שלהם ולמהירות העיבוד, אבל אלו מקרים בשוליים. עבור רוב האנשים, המוח הוא מוח הוא מוח וכל המוחות הבריאים עובדים באותו אופן. עם מספיק הכנה ומסירות יכולנו גם להיות אשפי זכרון בנושא מסוים.
פעמים רבות, אלו שמפסידים בתחרויות זיכרון ומשחקי טריוויה, עושים זאת לא בגלל שהם זוכרים מעט מדי ולכן מפספסים את התשובה הנכונה, אלא אולי בדיוק מהסיבה ההפוכה, בגלל שהם זוכרים יותר מדי. אם היו שוכחים קצת יותר, היו יכולים לזקק את האוסף הגדוש של תפיסות עובדות ורעיונות שצברו. שכחה היא סוג של ניקוי רעשי הרקע כדי שהסימנים הנכונים יזדקרו. שכחה של פריט אחד, מאפשרת לפריט אחר להיות חד יותר.

לשכוח על מנת ללמוד
התאוריה "לשכוח על מנת ללמוד" רואה שכחה כגוש גדול של תוכן שלמדנו לאחרונה ואנו לא זוכרים אותו. בבסיס התאוריה הטענה שהדבר אינו מעיד על עצלנות, קושי במתן תשומת לב או לקות כלשהי אלא להפך, סימן שהמוח שלנו עובד כמו שצריך. אבות התאוריה הם רוברט ביורק ואליזבט ליגון ביורק מאוניברסיטת UCLA . על פי התאוריה, לזיכרון שלנו שני כוחות. כוח האחסון וכוח השליפה. כוח השליפה מייצג עד כמה למדנו משהו. הכוח הזה מתחיל לפעול בזמן הלמידה ומתרחב באופן משמעותי בזמן השימוש בתוכן. לוח הכפל הוא דוגמה טובה. בהתחלה אנו לומדים את לוח הכפל ומאחסנים אותו. לאחר מכן אנו משתמשים באינסוף מצבים בחיים ובהקשרים מגוונים בחישובים המבוססים על לוח הכפל. לוח הכפל הוא לפיכך דוגמה למשהו עם כוח איחסון עצום. כוח האחסון יכול לגדול אבל אף פעם לא לקטון. אין הדבר אומר שכל דבר שאנחנו רואים ושומעים מתאחסן. 99% אחוז ממנו נודף. המוח מחזיק רק את מה שרלבנטי מועיל או מעניין, או עשוי להיות אחד מאלו בעתיד.
הדבר מסביר מה קורה לנו להיזכר במשהו שהתרחש לפני שנים רבות. רבים למשל זוכרים עד היום מספרי טלפון שזכרו בע"פ כילדים למרות שהמידע לא שימושי היום ואפשר היה לשכוח אותו. התוכן אם כן לא בהכרח הולכים לאיבוד. מדוע נשמר לנו מידע מלפני כל כך הרבה שנים שאנחנו לא צריכים היום? כי בזמנו הוא היה מידע חשוב, מועיל או מעניין. מספיק חשוב כדי שישאר לנצח. במילים אחרות, אין זיכרון שממש נעלם, אבל יש הרבה זיכרונות שאינם נגישים. כוח השליפה שלהם חלש או כמעט אפסי.

כוח השליפה, אם כן,  הוא מדד הבוחן את הקלות שבה פריט מידע עולה לנו במוח ואפשר לאחזר אותו. גם הכוח הזה מתחיל להיווצר בתהליך הלמידה ואח"כ מתגבר בזמן השימוש בפועל. ללא תגבורים, הוא צונח מהר מאוד לרמות נמוכות והקיבולת שלו נמוכה יחסית. בכל רגע נתון אנחנו יכולים לשלוף כמות מוגבלת של מידע כזה.

דוגמה מצוינת שמאפשרת לנו להבין את ההבדל בין כוח האחסון לכוח השליפה היא לחשוב על מסיבה גדולה שבה כל מי שאי פעם פגשנו בחיינו נוכח ובא לחגוג. נניח שבין המוזמנים יהיו גם אבא ואמא , מורה מכיתה א, השכנים החדשים מהבניין שנכנסו לפני יומיים והמתרגל בשנה הראשונה באוניברסיטה. מה עוצמת הזיכרון שיש לנו לגבי כל אחד מהמוזמנים?  כוח האחסון תלוי בעד כמה האדם הזה מוכר לנו, כוח השליפה הוא המהירות שבה ניזכר בשם של כל אחד מהם
אבא ואמא מוכרים במיוחד ולכן יש להם כוח אחסון גבוה וכוח שליפה גבוה
המורה מכיתה א- נדע שזו המורה מכיתה א (כוח אחסון גבוה) אך יתכן ולא נצליח להיזכר בשמו/שמה (כוח שליפה חלש)
את השכנים החדשים, לעומת זאת, אנחנו בקושי מכירים. פגשנו אותם פעם אחת לאחרונה והם הציגו את השמות שלהם. כח האחסון חלש אך כח השליפה גבוה (אני לא מכיר אותם טוב אבל מסוגל לשלוף בקלות את השמות שלהם). אם נפגוש אותם בעוד חודשיים, יתכן שלא נזכור את השם שלהם, כי כח האיחסון חלש וכוח השליפה נחלש ללא תגבור.
המתרגל/ת משנה א' באוניברסיטה לעומת זאת... לא בטוח שנצליח לגמרי לזהות או למקם בחיים שלנו, ודאי שלא לשלוף את השם..  כוח האחסון חלש וכך גם כוח השליפה ולכן המתרגל לא ישרוד את מבחן הזיכרון שלנו.