ניוזלטר דצמבר 2016  
ללמוד עם כבוד
מאת: יעל רגב

כיצד נפגש ערך הכבוד עם תהליכי למידה ואיך ייראה מדריך או מורה שמכבדים את הלומדים שלהם? הרצאה מרתקת שנשא פרופ' משה הלברטל בכנס המנהלים והמפקחים השנתי של "מכון אבני ראשה" לצד ספר חדש שיצא החודש "להיות מורה" של ליאור הלוי מאפשרים התייחסויות מענינת לנושא. בהרצאתו של פרופ' הלברטל: האדם בתהליך הלמידה: שלושה מושגים של כבוד האדם, הוסברו שלושה הקשרים או מושגים של כבוד האדם והקשר שלהם לתהליכי למידה והוראה. בשפה העברית- המושג כבוד קשור למשקל: כבד.  המילה "לקלל" לעומת זאת, קשורה ללהפוך אדם לקל, לחסר ערך וחסר משמעות. מכאן שלפגוע בכבודו של אדם זה לרוקן אדם ממשקלו ולהפוך אותו למישהו שדעתו לא נחשבת.

לפגיעה בכבוד יש שלושה מושגיים מרכזיים:

  1. השפלה או בושה הנובעים מתחושת חסר אונים. כאשר יושב אדם ומחכה בתור למרפאה, מישהו הפך אותך לחסר אונים, למרות שלא לקחו לו זכויות. הרבה פעמים אנחנו חשים רגש עמוק של בושה כשמישהו שולט באופן שבו אנחנו מיוצגים בעולם, למשל אם  תהיה תמונה שלנו באינטרנט שאנחנו לא רוצים שתייצג אותנו. כלומר, בהקשרים מגוונים מאוד, אנחנו עשויים לחוש שיש פגיעה באופן שבו אנחנו נהפכים לחסרי אונים בעולם. בתהליכי למידה, הזהירות בכבודו של הלומד, היא  קודם כל היא לא לתת לו לחוש של חוסר אונים אל מול הסביבה שלו או תהליך הלמידה שלו.
  2. הקשר שני של המושג כבוד מגיעה מעמונאל קאנט ומגדירה שלפגוע בכבודו של מישהו זה "למכשר" אותו, להפוך אותו למכשיר באופן מוחלט, "זרוק אחרי השימוש". כלומר, כל סיטואציה שבה אדם הוא רק אמצעי של אדם אחר, יהווה פגיעה בכבודו של אותו אדם. במקומות עבודה נראה לעיתים אנשים שעובדים עבור הארגון ואין מי שרואה את האדם שמאחורי העובד, הוא הופך לאמצעי בלבד, שניתן להחליף אותו.
  3. ההקשר השלישי חשוב בהקשר חינוכיים ולימודיים, והיא כאשר אדם מרגיש שהוא מיותר, כשאין לו מה לתרום ואין לו מה לתת. תחושתו של אדם שהוא מאבד את הכח שלו לתת, זו הפגיעה הכי עמוקה בכבודו של אדם.

בכיתה, יודעים מורים ומדריכים רבים, הלומד הכי בעייתי בחדר, הוא זה שחושב שהוא מיותר ושאין לו מה לתת. פעמים רבות הוא יראה את זה בדרכים אחרות. יש אם כך חשיבות עצומה לא לתת לאף אחד להרגיש מיותר. כשאנחנו מנהיגים, מלמדים, יש חלוקת עבודה מורכבת וכל אחד תורם קצת, וניהול נכון זה לתת לכל אחד מהאנשים את התחושה שיש לו מה לתת, שיש לו מה להעניק, שהמעשה שלו עשה את ההבדל. בלמידה- מה שמשיב לאדם את כבודו זה שהוא לומד, מסוגל לתת, שיש לו מה לתת ושהוא לא חסר אונים.

כיצד הערכים האלו יכולים לבוא לידי ביטוי בתהליכי הדרכה והוראה? הספר "להיות מורה- פרקים בחינוך מעורר השראה" של ליאור הלוי, יש סקירה מפורטת ומקיפה של כל תפקודי המורה המיטבי. בספר יש גם התייחסות מענינת לאחר הרכיבים שעשויים לפגוע בכבוד של המורה בלומדים, והוא ההיבט שמבחין בין מה שמורה בכיתה אומר למה שהוא משדר. אחד מהתכונות הנדרשות ממורה היא להיות שחקן, מי שמודע לסבטקסט שלו ולא רק לטקסט עצמו. מורה יכול להצהיר בכיתה עד כמה הוא לטובת הלומדים שלו אך אם הסבטקסט שלו ישדר משהו שונה, שבעצם לאותו מורה לא נוח במחיצת הלומדים, שהוא לא אוהב לבוא לכיתה הזו, שהוא היה מעדיף שאלו לא יהיו הלומדים שלו.... אזי הלומדים בכל כיתה יחושו ברוח הזו היטב ומהר. כאשר יש סבטקסט כזה, לא חשוב מה הטקסט, הלומדים יזהו את "הזיוף" ובמקרה כזה לא יתאפשרו תלהיכי למידה מכבדים. לכן, מורה שלא יחפש נקודה טובה בכל תלמיד, ימצא עצמו במבוי רגשי חסום ולא יוכל להגיע למסילות ליבותיהם של הלומדים. אך הסבטקסט בהתנהגותו של המורה, שיש בו את אותו חוסר כבוד בערכם של הלומדים יכול לבוא לידי ביטוי גם באופן כללי יותר, למשל איחור של מורה לכיתה, או "מריחת זמן" בכיתה (למשל הצגת סרטון של חצי שעה רק בשביל 5 דקות רלבנטיות). במילים אחרות, הדוגמה האישית של מורה או מדריך הם התחלה קריטית לכבוד שנדרש לתת ללומדים על מנת לאפשר להם ללמוד ולהתפתח בסביבה שרואה בהם ערך, שבטוחה שיש להם מה לתת והם לא מיותרים.