 |
מוח קולקטיבי – איך ליצור בצוות רשת קוגניטיבית עם אינטליגנציה גבוהה
|
|
| |
"מוח קולקטיבי" מתאר את היכולת של קבוצת אנשים לעבוד יחד בצורה כל כך מסונכרנת, עד שהיא מתפקדת כמערכת מוחית אחת, שהיא מעין "רשת קוגניטיבית" שמייצרת אינטליגנציה גבוהה יותר בקרב הצוות.
זוהי אינטליגנציה שלא היתה מצויה אצל אף אחד מהאנשים לבד, אלא רק בחיבור המשותף שלהם.
הנוירופסיכולוגית מרטינה ארדיצי מתארת במאמר שפרסמה על היכולת של חוקרי מוח לנטר בו זמנית שני מוחות או יותר ולנתח את דפוסי הסנכרון ביניהם.
סריקות המוח הללו מלמדות על מעין סנכרון בין עצבי שמתרחש במצבים של חשיבה צוותית משותפת, המאפשר פעילות מתואמת בין המוחות של המשתתפים וגורם לכולם להיות קצת יותר חכמים.
רמת הסנכרון בין המוחות נחשבת, ע"פ מחקרים אלו, כמנבא טוב להצלחת פעולה קבוצתית, זאת יותר מאשר החוויה הפסיכולוגית האישית של כל חבר בקבוצה.
על פי המחקרים, סנכרון בין-מוחות מנבא ביצועי צוות, למידה, זיכרון ותקשורת, ולכן ככל שהמוחות של חברי הצוות מסונכרנים יותר – כך הצוות עובד טוב יותר.
יתרה מכך, חלק מהמחקרים בתחום מצביעים על כך שהרשת הקוגניטיבית הזו מחזיקה במשאבי זיכרון נפרדים מאלו המשויכים באופן מסורתי ללמידה ולזיכרון.
זו כשלעצמה עשויה להיות תגלית מהפכנית כי זה אומר שלמידה חברתית עם מוחות מסונכרנים, יכולה להיות מעין "כביש עוקף" לחסמים שיש לזיכרון העבודה שלנו ולקיבולת המוגבלת שלו, כך שהצוות יוכל ללמוד יותר תוכן ולהקדיש תשומת לב רמה יותר לתהליכי החשיבה.
ה"מוח הקולקטיבי" נכנס לפעולה כתוצאה מחוויות משותפות, אבל הוא מושפע גם מהרגשות ומתשומת הלב שלנו במהלך התקשורת הזו ולכן הוא לא יקרה תמיד ובאופן אוטומטי.
מה צריך לקרות כדי לגרום לתופעה הזו להתרחש?
תחום המחקר הזה חדש יחסית ונראה שנידרש לעוד כמה שנים כדי לפענח מה במיוחד יחזק רשת קוגניטיבית בעבודה של צוותים או בלמידה בקבוצה קטנה, אך המחקרים שכן בוצעו בשנים האחרונות הראו כמה תנאים או נסיבות שיאפשרו לפעילות מוחית להסתנכרן כאשר הם משתתפים במשימות קבוצתיות משותפות.
- פנים אל פנים ולא זום:
אמנם המחקר בתחום בחיתוליו, אך נראה שתנאי לסנכרון המוחי קשור לאינטראקציות פנים-אל-פנים וכמעט שלא נמצא סנכרון כזה (עד כה) בתקשורת וירטואלית.
סריקות המוח שבוצעו במחקרים בתחום, ובוחנות סנכרון בין-מוחי במהלך קשר, מראות שיש פעילות משותפת בין המוחות באיזורים הקשורים לעיבוד שפה, כאשר השותפים מקיימים מבט הדדי וקשר עין ממושך.
- התמקדות במטרה משותפת:
הסנכרון מעיד על כך שהקשב המשותף מתרחש כאשר כלל חברי הצוות ממקדים את המשאבים הקוגניטיביים שלהם באותם גירויים, נושא או משימה.
ברגע שחברי הצוות מעורבים יחדיו, מחוברים רגשית ובעלי הבנה משותפת של ההקשר בו הם נמצאים מתחיל הסנכרון הבין-מוחי שלהם.
לכן הסנכרון הזה לא מתרחש בעת תצפית, או כאשר אנחנו חלק מקבוצה גדולה שבה לא כולם מתקשרים עם כולם.
ניתן להניח שלמידה חברתית שמפתחת "מוח קולקטיבי", לא תתרחש בכיתה גדולה או מול קבוצת אנשים שלא התכנסה לצורך דיון על מטרה משותפת.
- תחושות של קרבה ושייכות:
אנחנו זקוקים להגיע למצב שבו יש לנו את היכולת להבין את ההתנהגות של שאר חברי הצוות ואת הרצונות, הרגשות והכוונות שלהם.
פעילות מוח מסונכרנת מטפחת אמפתיה, שיתוף פעולה ותחושת שייכות הן בקרב קבוצות לומדים והן אצל חברי צוות.
האמפתיה ותחושות השייכות הכרחיות כדי שנוכל לרתום את הסנכרון הבין-עיצבי לטובת פתרון בעיות משותף.
פעילויות שמתקיימות תחת יחסים של קרבה ושייכות מאפשרות לחברי הצוות או ללומדים לעסוק בקשב המשותף, ליצור לעצמם תהודה רגשית והתאמה קוגניטיבית ובכל לשפר את אפקטיביות החשיבה או הלמידה שלהם.
המוח הקולקטיבי הוא כלי עוצמתי, ובשלב זה עדין מסתורי יחסית.
אך ברור שככל שנבין יותר את המנגנונים שמאחוריו, כך נוכל לעצב צוותים יעילים יותר, לשפר תהליכי עבודה ולמידה ולהגיע להישגים משמעותיים יותר.
אז בפעם הבאה שאנחנו משתתפים בישיבה או בפרויקט משותף, כדאי לזכור שהמוח שלנו הוא חלק ממוח גדול יותר שנמצא שם בחדר או בכיתה – המוח הקולקטיבי של הצוות כולו.
כדאי לנו כצוות ליישר כוונות ומטרות, להסתכל אחד על השני בעיניים ולנהל תקשורת קרובה ואמפתית כדי להעצים את התוצאות של הפעילות המשותפת שלנו.
לקישור למאמר בנושא לחצו כאן,
ולמאמר נוסף בעברית שמתאר את התופעה לחצו כאן
|
|
|
| |
דואגים ממשהו ומנסים ישר לפתור את זה?
ע"פ 7 ניסויים עם 1,000 משתתפים - עדיף לדחות את ההתמודדות ולהרוויח פרספקטיבה עם פחות סטרס.
מטא-אנליזה של צוות חוקרים מהולנד, בחנה האם דחיית דאגות יעילה בהפחתת דאגה יומיומית.
הנתונים כללו 7 מחקרים שהקיפו 1,000 איש, כרבע מהם חוו דאגה וחשו תחושה של נטל סביב העיסוק בה.
תוצאות המחקר מעידות על כך שדחיית הדאגות, לטווח של שבוע עד חודש לכל היותר, יעילה גם בהפחתת תדירות הדאגות בחיי היום היום וגם בזמן שהוקדש לעיסוק בהן.
במקום להגיב באופן רגשי מיידי, הזמן (לעיתים) מאפשר לנו לקבל פרספקטיבה, להבחין בין דאגות שוליות לעיקריות ולנהל את הרגשות שלנו טוב יותר.
מחקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית תומכים ברעיון שריחוק זמני מאפשר ויסות רגשי טוב יותר ומונע היקלעות ל"לופ"- שבו אנחנו נלכדים במחשבות מעגליות שלא מובילות לפתרון.
אז מה כדאי לעשות בפעם הבאה ש"דאגה של יום יום" באה לבקר?
- לקבוע "זמן דאגה" ייעודי- 10-20 דקות ביום שבהן מותר לנו לחשוב על כל מה שמעסיק אותנו. מחקרים מראים שזה מפחית את הצורך לעסוק בדאגות במהלך היום.
- לרשום את הדאגות שלנו -– כתיבה על דאגות מקטינה את תחושת העומס הנפשי ומפחיתה את הצורך לחשוב עליהן שוב ושוב.
- לשאול את עצמנו האם הדאגה הזו תראה לי חשובה בעוד יומיים? שבועיים? שנתיים? תרגול של ריחוק קוגניטיבי עוזר לשים דאגות בפרופורציה.
הקישור למאמר המלא כאן
המלצות לאיך לדחות דאגות בלי להדחיק אותן - כאן
|
|
|
