אנו מדברים פעמים רבות על ה"מוח הרגשי" לעומת "המוח השכלתני" ואף נוטים לתייג את ההתנהגות שלנו כ"התנהגות רגשית מדי" לעומת "התנהגות רציונלית מדי". ספר חדש שיצא לאחרונה: "המוח הקוגניטיבי-רגשי"
(The Cognitive-Emotional: From Interactions to IntegrationBrain) על ידי חוקר המוח דר לואיס פאוסה מאוניברסיטת מרילנד בארה"ב. הספר מצטרף לסדרה של מחקרים המציעים מודל אינטגרטיבי הרבה יותר, שלא עושה הפרדה כה חדה בין רגש לקוגניציה ורואה בהתנהגות האנושית שלנו תוצר משולב המשקלל כל מיני אותות מכל מיני סוגים בדרך לקבלת החלטות והתנהגויות אל מול קריאת מציאות כלשהי.

פאוסה טוען בספרו שהקוגניציה והרגש כל כך שזורים אחד בשני בכל רמה של המוח, עד שהם מתפזרים והופכים להתרחשות אחת משולבת שלא ניתן להפריד או לבודד אותה לפי מונחים של רגש לעומת רציונל. מי שמפריד ביניהם ומתייחס לרגש בנפרד ולקוגניציה בנפרד עושה זאת בעיקר מתוך תפיסה ישנה לפיה המוח בנוי ממספר חלקים ולכל חלק יש תפקיד. ההבנה כיום, היא שכל חלק במוח מרושת עם חלקים אחרים ותפקוד המוח הוא תוצאה של רישות זה ולא של חלק מסויים. מכאן שאיזור במוח לא עושה הרבה באופן עצמאי, אלא רק בשיתוף פעולה, אינטראקציה והחלפת אותות- הם אלו שיוצרים את ההתרחשות והופכים את המוח למכונה עוד יותר מורכבת ממה שחשבנו.

אחד האיזורים שהספר חוקר במיוחד הוא איזור האמיגדלה. זהו חלק קטן מאוד של המוח בגודל של שקד, שנחשב במשך שנים לאחד האיזורים ה"רגשיים" של המוח, בעיקר כזה שמזהה איומים וסכנות (מחקרים רבים קשרו בין התרחשויות באיזור זה לדיכאון וכלל הוא נתפס כאיזור המגיב לאירועים שליליים). המחקרים החדשים מגלים שלמעשה מדובר באיזור עם השלכות רבות על הקוגניציה שלנו ועל קבלת ההחלטות שלנו, שלילי וחיובי כאחד. האותות הרגשיים שמשודרים מחלק זה מכתיבים את כלל תשומת הלב שאנחנו מקנים לנושא מסויים. לעיתים ההבדל בין תשומת לב לנושא מסויים והיכולת שלנו לזכור אותו, או החמצה של קליטת הנושא וחוסר תשומת לב אליו, תלויים באותות הרגשיים הללו. ההשפעה של האמיגדלה תומכת ביכולת קבלת ההחלטות שלנו, בערנות שלנו אל מול תוכן שאנו קולטים, במתן תשומת לב, בזיהוי של משהו חדש או מפתיע ואפילו השפעה על תכונות פיזיות אוטונומיות לחלוטין כמו לחץ דם ונשימה. במידה מסויימת אפשר לאמר שהחלק הרגשי הוא זה שמאפשר לנו להחליט מה זה הדבר הזה שראינו עכשיו ומה יש לעשות עם מה שראינו. במילים אחרות, הרגש משפיע גם על מקומות "לא רגשיים" בעליל כמו הראייה שלנו. האותות הרגשיים הם למעשה אלו שהופכים תוכן רגיל לתוכן רלבנטי, שמעניין אותנו ושחשוב לנו ללמוד אותו ולתת לו תשומת לב.

אחד הניסויים הבולטים הנסקרים בספר הוא על תופעת "מצמוץ הקשבי". זוהי תופעה שנחקרה כבר בשנות התשעים, לפיה כאשר אנו מתבקשים להגיב לשני גירויים המופיעים באופן צמוד, הגירוי הראשון תופס את תשומת הלב שלנו ומונע מאיתנו לזהות את הגירוי השני שמגיע מיד אחריו. המחקר נחשב לאחד ההוכחות על היכולת המוגבלת של המוח לעבד נתונים, והכווינה לכך שבעת מתן תשומת לב למשהו, משאבי המוח מוקצים לעיבוד שלו למשך כחצי שניה שבה אנו לא מסוגלים לקלוט מידע נוסף אפילו אם הוא מופיע לנו מול העיניים. שם התופעה נגזר מכך: כאילו תשומת הלב שלנו "ממצמצת" בזמן שאנו מעבדים את הגירוי הראשון, ואז אנו לא מסוגלים לעבד את הגירוי השני והוא חולף כאילו לא ראינו אותו (זאת כאמור בהנחה שהופיע עד חצי שניה אחרי הופעת הגירוי הראשון).

בשנים האחרונות נבדק הניסוי הזה שוב, אך הפעם החוקרים גרמו לכך שלגירוי השני יש ערך רגשי כלשהו עבור הצופה והוא אינו נתון נייטרלי כמו הראשון. במקרה כזה, המידע השני הופך להיות מידע שנזכור אותו אפילו אם לא היה מידע מעורר, ואפילו אם היה בתוך חצי השניה של ה"מצמוץ". זאת רק בגלל ההקשר הרגשי שלו. במילים אחרות, הראייה שלנו ויכולת הזכרון שלנו משתפרים, גם כאשר תשומת הלב שלנו עסוקה בעיבוד של מידע קודם, וכל זאת רק בגלל ההקשר הרגשי של המידע. עצם קיומו של הרגש, מאפשר לנו אם כן, לשפר את יכולת העיבוד החזותית שלנו, ולראות דברים שאחרת לא היינו רואים, הרגש יכול לבטל את "אפקט המצמוץ הקשבי" ולגרום לנו לשים לב למשהו שבמצב רגיל לא נשים לב אליו. לרגש יש תפקיד בהדרכת המוח וחוש הראייה, עוד לפני שאלו מתחילים לעבוד. החלקים שיוחסו במוח להתנהגות רגשית מתבררים כחלקים שמסבירים למוח מה רלבנטי ומה לא, מה הוא יכול להרשות לעצמו להחמיץ ולמה חייבים להתייחס. במידה מסוימת- מה כדאי לראות ומה לא כדאי לראות כאשר מסתכלים על משהו. האמיגדלה מזהה את רמת הרלבנטיות של תוכן מסויים (חיובי או שלילי) ומנחה אותנו לתת לו תשומת לב וכתוצאה מכך להשפיע על מנגנון קבלת ההחלטות שלנו ביחס לאותו נושא. יותר ממה שחשובה האמדיגלה כאיזור, היא חשובה בקשרים שהיא מייצרת עם המהלכים הקוגניטיביים שלנו. קוגניציה, אם כן, מתחילה פעמים רבות באיזורים שלא יוחסו לה במוח, ולא ניתן להפריד בין רגשות וקוגניציה מבחינת היכן הם מתקיימים במוח. הספר מתרכז בהשפעת אלו על מה שאנו רואים, משום שהעיבוד החזותי שלנו הוא אחת המערכות הנחקרות ביותר והמוכרות ביותר לחוקרי המוח. לא רק שהרגש הוא אחד מהרכיבים המשפיעים על תשומת הלב שלנו אלא שהעברת האותות הללו היא דו כיוונית. הרגש משפיע על הקוגניציה ומדריך אותנו כאשר אנחנו רואים משהו, ולהפך, כאשר אנחנו רואים משהו התוכן הזה נשזר גם באיזורים הרגשיים של מוח. המחקרים הללו, מחזקים את כלל ההשערות על המוח והזיכרון שלנו בשנים האחרונות. ההבנה שהמוח שלנו הוא מערכת מורכבת של תפקודים מרושתים. ההבנה שאין אף חלק במוח שמבצע את התפקוד שלו באופן מבודד. הספר מסביר עד כמה היה לנו נוח לאורך כל השנים לחשוב על המוח בצורה פשוטה יחסית, ועד כמה נוח יותר לתפוס ולהבין את המוח כאשר מתייחסים לכל חלק ומגדירים לו תפקוד. כעת, מגלים המחקרים החדשים, תפיסה כזו של המוח היא פשוטה מדי ולא הולמת את המכונה הכל כך משוכללת הזו. האיזורים השונים במוח מרושתים, הפעילות הרשתית היא זו שיוצרת את ההתנהלות שלנו, רגש והגיון שזורים אחד בשני כל הזמן, ולא ניתן להפריד ביניהם או לייחס לנו יכולות רק באזורים מסוימים. על ספרו של פאוסהעל הקשרים המורכבים והאינטגרטיביים בין רגש לקוגניציה ועל מחבר הספר ניתן לקרוא עוד כאן, כמו כן ניתן להאזין לראיון עם הסופר באתר ההרצאות והראיונות המוקלטים עם דר' וירג'יניה קמבל Brain Science Podcast.